הטמנת פסולת בישראל

רבות נכתב בשנים האחרונות על הזיהום המאסיבי לו גורם האדם, ועל ההשפעה השלילית של כך על הסביבה.

אם מתבוננים על המצב בישראל, אפשר לראות שאדם ממוצע מייצר כמעט שני קילוגרמים פסולת ליום, מה שמצטבר ללא פחות מאשר כ-0.693 טון מדי שנה. נתון מדאיג נוסף הוא שבשנת 2012 יוצרה בישראל פסולת בכמות של למעלה מחמישה מיליון טון – וכן, המספר הזה נמצא במגמת עליה.

בשנים האחרונות, כשנזקי הפגיעה בסביבה נותנים את אותותיהם, גברה המודעות האקולוגית. כיום, מעבר לחומרים הממוחזרים, החלק הארי של הפסולת – כ-85%, למעשה – מועבר לאתרי ההטמנה. כיצד זה מתבצע? והאם זה חיובי או שלילי? על כך ועוד במאמר הבא.

כל החומרים שניתן להטמין

ברמה הכללית, ניתן לטעון כי כמעט כל פסולת מוצקה ניתנת להטמנה. מבחינה מעשית, החלוקה היא לשלושה סוגי פסולת עיקריים, המביאים בפועל לשלושה סוגים של אתרי הטמנה:

• אתרי הטמנה לפסולת מעורבת – קולטים פסולת עירונית (בין אם ביתית, תעשייתית או משרדית), פסולת מזון, נייר, זכוכית, פלסטיק ועוד.
• אתרי הטמנה לפסולת יבשה – לרוב, מדובר כאן על פסולת בניין, או על פסולת אחרת הנוצרת כתוצאה מהבנייה (חצץ או חול, לדוגמא).
• אתרי הטמנה לחומרים מסוכנים – כאן, ייכנסו לתמונה חומרים ונוזלים רעילים. בישראל יש רק מטמנה אחת מהסוג הזה.

הליך ההטמנה

את האופן בו ההטמנה מבוצעת הלכה למעשה יש לחלק לשניים. השלב הראשוני הוא הכשרת אתר ההטמנה על מנת שיוכל לשמש ככזה. הוא כולל, בין השאר, עבודות הנעשות למטרת איטומה של הקרקע, וזאת כדי שנוזלים לא יחלחלו אל מי התהום, ויזהמו אותם לחלוטין. פעולה מרכזית נוספת היא הנחת צינורות שישחררו, באופן מבוקר, "גז מטמנה".

הליך ההטמנה עצמו נעשה גם כן במספר שלבים. ראשית, איסוף הפסולת מהמקומות הייעודיים, כאשר ברור כי פסולת מאסיבית תימצא בעיקר באתרי תעשייה, במפעלים או במגרשי בנייה. לאחר מכן, מפוזרת הפסולת בשטח המטמנה, נדחסת על ידי מכבש ייעודי ומכוסה בעפר. השלב האחרון כולל בתוכו פעולות שונות לשיקומו של האתר, דוגמת נטיעה של עצים או שתילים.

ההיבט השלילי של ההטמנה – הכירו את היטל ההטמנה

הטמנה, מעצם היותה כזו, כוללת בתוכה היבט אקולוגי מסוים: היא מונעת מהפסולת להצטבר במקומות שאינם מורשים בכך, וגם מקטינה את הזיהום האפשרי של הסביבה. אבל, וזה אבל גדול מאד, פעולה זו, ביחס לפעולות אחרות, כן מזהמת את הסביבה. הפסולת כן עלולה לחלחל בחלקה למי התהום, וגזים ממנה כן עלולים לזהם את הסביבה.

לכן, הוחלט בישראל לפני מספר שנים על שורה של הליכים שמטרתם אחת: הקטנת הטמנת הפסולת, והגדלת ההעדפה של מיחזורה. למעשה, התוכנית היא לצמצם בחצי את כמות הפסולת המועברת לאתרי ההטמנה עד שנת 2020.

הדוגמא המובהקת ביותר לפעולות מעשיות הנעשות במטרה להגשים את היעד הזה היא היטל ההטמנה. המדובר הוא, פשוטו כמשמעו, במיסים המוטלים על גורמים המטמינים פסולת (בעיקר גורמים תעשייתיים או רשויות מקומיות), וזאת במטרה מוצהרת לדרבן אותן לבחור באפשרות של המיחזור, הנחשבת לתורמת הרבה יותר לסביבה.

תמונת מצב: הטמנה בישראל

בישראל, פועלים כיום 14 אתרי הטמנה מוסדרים, המוגבלים בחלקם הן בנפח הפסולת היומית שהם מסוגלים לקלוט והן בכמות הפסולת היומית: החלוקה היא בין אתרים קטנים (עד כ-500 טון ליום), אתרים בינוניים (500-1,500 טון ליום) ואתרים גדולים (מעל ל-1,500 טון ליום).

בנוסף לכך, ישנם תשעה אתרים המיועדים להטמנה ולטיפול גם יחד, שישה המיועדים לטיפול בלבד ותשעה המיועדים לשיקום. מרבית אתרי ההטמנה נמצאים בפריפריה, כלומר, באזור הצפון או הדרום של מדינת ישראל.